קואליציית הפופוליזם

#פופוליזם #פוליטיקה #ניתוחפוליטי #אליטות #ניאוליברליזם

השבוע בקורס פוליטיקה למכינה הקדם צבאית תלם, דיברנו פופוליזם. לא, הכוונה היא לא לפרקטיקות פוליטיות של הגשת הצעות חוק שהן בעצם הצהרות חוק בשביל כותרת חיובית בעיתון, או לכל מיני ניסיונות של פוליטיקאים לומר את מה שפופולרי עכשיו בלי קשר לדברים שאמרו בעבר. כשאנחנו מדברים על פופוליזם אנחנו מתכוונים לתופעה הפוליטית שאנחנו עדים לה בכל העולם, של מנהיגים מקיאווליסטים המצליחים להחזיק בשלטון באמצעות הפעלה ותיעול הזעם של ציבורים גדולים למרד כנגד מה שהם מסמנים בתור האליטות. בשלב הראשון הפוליטיקה הפופוליסטית מסמנת קבוצות מסוימות בתור "העם", וקבוצות אחרות בתור האליטות. בשלב השני היא מפנה אותם האחד כנגד השני.

מרבית הציבור המזהה את עצמו בתור "העם", אשר הולך אחר ההנהגה הפופוליסטית מגיע לרוב מרקע חברתי שמאופיין בחוסר שביעות רצון כלכלית: תומכים רבים של מנהיגים פופוליסטים מתמודדים עם אתגרים כלכליים, כמו שכר נמוך, חוסר ביטחון תעסוקתי או תחושה של ירידה ברמת החיים. אנשים אלה עשויים להרגיש שנותרו מאחור על ידי הגלובליזציה וההתקדמות הטכנולוגית, מה שמוביל אותם לחפש מנהיג המבטיח להחזיר את השגשוג הכלכלי ולהגן על האינטרסים שלהם.

המנהיג מזהה את החרדה חברתית והתרבותית של הציבור הזה ודואג לתחזק אותה על ידי האשמת האליטות בהובלה של שינויים תרבותיים, קידום שינויים דמוגרפיים בצורות של עידוד הגירה או שחיקה של ערכים מסורתיים והעדפת עולם הערכים הליברלי פרוגרסיבי על פניהם. מנהיג המבטיח לשמור על זהותם התרבותית, ועל גאוותם הלאומית מגדיל את סיכוייו לשלוט בציבור זה ולבנות אצלנו תחושות של הזדהות.

חלק מתומכי הפופוליזם עושים זאת תוך "התפכחות" מהממסד הפוליטי: המנהיג הפופוליסטי נוהג לתקוף את הממסד הפוליטי המסורתי, הנתפס כמושחת, לא יעיל או פשוט מנותק. בכך הופך את עצמו המנהיג הפופוליסטי לאלטרנטיבה לממסד הקיים, וממצב את עצמו כמי שיכול לזעזע את המערכת. במקרים רבים הוא עושה זאת באמצעות גיוס אנשים שנמשכים לפתרונות פשוטים לבעיות מורכבות. על ידי הצגת מדיניות קלה להבנה והפניית אצבע מאשימה לעברן של קבוצות ספציפיות, המנהיג הפופוליסטי מנצל את חוסר התמצאותו של הציבור בפרטי הפרטים של התהליכים הפוליטיים – ומוכר סיסמאות שנשמעות היטב תוך שהוא מסתיר את ההשלכות או את החסמים לביצוע המדיניות. הפופוליזם מצליח להרוויח פוליטית מהפרקטיקה הזו, בין אם המדיניות שהובטחה מבוצעת או לא. אם הצליח לבצע, הפופוליסט רוכב על גל ההצלחה וגוזר מכך את הקופון הפוליטי, ואם כשל בביצוע הוא מפנה את האצבע המאשימה אל האליטות הרלוונטיות ש'מנעו' את ביצועה. אלה עשויים להשתנות אך על פי רוב הם יכללו את היועצים המשפטיים, בתי המשפט, גופי התקשורת או פקידות מקצועית ממשלתית בכירה.

המדיניות הניאו-ליברלית ברחבי העולם ב-40 השנים האחרונות מילאה גם היא תפקיד משמעותי בעיצוב הנוף הפוליטי ויצירת התנאים התורמים לעליית של כוחות פופוליסטיים. הקריסה הכלכלית של 2008 העצימה עוד יותר את התנאים הללו.

המדיניות הניאו-ליברלית, המאופיינת בדה-רגולציה, קפיטליזם של שוק חופשי וצמצום הוצאות ציבוריות, תרמה מאוד להרחבת אי-השוויון בהכנסות ובעושר בכל העולם. זה כמובן מוביל לתחושה כללית של היחלשות כלכלית בקרב עובדים, בעיקר בני מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, אשר מזהים היום את יתרונות הגלובליזציה והצמיחה הכלכלית ככאלה שסייעו בעיקר לאליטה העשירה. מנהיגים פופוליסטים מנצלים את תחושות העוול הכלכלי הללו כדי לגייס תמיכה לעצמם, על ידי הבטחה של עתיד כלכלי טוב יותר.

פגיעה נוספת של הניאו ליברליזם אשר תרמה מאוד לעליית הפופוליזם היא שחיקת רשתות הביטחון החברתיות. כתוצאה ממדיניות ניאו-ליברלית, תוכניות רווחה סוציאליות צומצמו או בוטלו במדינות רבות, מה שהותיר אוכלוסיות פגיעות עם תמיכה מוגבלת בתקופות של מצוקה כלכלית. תהליכים אלה מייצרים גם הם ציבורים רבים שמרגישים נטושים על ידי הממסד הפוליטי, בדיוק הנקודה אותה יאהב המנהיג הפופוליסטי להדגיש, ובכך הוא תורם לאובדן האמון במוסדות.

עוד תורמים לאובדן האמון הזה נגלו לנו במהלך הקריסה הכלכלית במשבר הפיננסי של 2008, חשף פגמים במערכת הפיננסית העולמית ואת חוסר היכולת של המוסדות הקיימים למנוע או להגיב כראוי למשבר. במדינות שחוו את המשבר בצורתו הקשה ביותר, זה גם כרסם באמון הציבור במוסדות מבוססים והזין את התפיסה שהאליטות הפוליטיות והפיננסיות הן או חסרות יכולת או מושחתות, מה שנכון במקרים רבים. אך המנהיגים פופוליסטים תופסים את הסנטימנט הזה ועושים בו שימוש כדי להציג את עצמם כמי שיכולים להחזיר את האמון והאחריות.

אבל אותם ציבורים שניתן לסמן אותם כמי שהושלכו בצד הדרך על ידי הסדר הניאו ליברלי אינם שותפיו היחידים של המנהיג הפופוליסט. אז בואו נדבר גם על השותפים הנוספים בקואליציית המרד של מנהיגים כאלה: קבוצות דתיות-משיחיות, מיליארדרים ניאו-שמרנים, קבוצות שוליים אולטרה גזעניות שרוכבות על גב המרד כל הדרך למיינסטרים ואנשים שהם עצמם חלק מהאליטות וממצבים את עצמם כמי שמורדים באליטה מבפנים. למה כדאי להכיר את הקואליציה המעניינת הזו? כי אנחנו רואים אותה מופיעה בצורות כאלה ואחרות במקומות רבים בעולם, בין היתר אצל טראמפ בארה''ב, בולסונרו בברזיל, אורבן בהונגריה, מרין לה-פן בצרפת וכמובן כאן בישראל.

מרכיביה של הקואליצה עשויים להיראות מפתיע – מה למיליארדרים שמרנים ולציבורים שהופקרו במהלך כינון הסדר הניאו ליברלי? אבל לא רק השותפים מפתיעים, גם חלוקת התפקידים בתוך הקואליציה הזו מעניינת. בקואליציה הפופוליסטית, השותפים השונים משמשים בצורות שונות ומגוונות לחיזוקו של המנהיג הפופוליסט. בואו ננסה לסווג ולהגדיר את התפקידים שממלאים חברים שונים בקואליציה:

המשיחיים: כשאנחנו כותבים כאן משיחיות, אין הכוונה להשתמש בתיאור זה כמילת גנאי. ההגדרה שאני נותן למשיחיות היא האמונה שצורות מסוימות של מדיניות פוליטית מקרבות את המשיח ואת הגאולה, וצורות מסוימות אחרות מרחיקות אותם. האמונה הזו מאפשרת לתומכים רבים מקרב הקבוצות הללו אשר הולכים באופן עיוור אחר המנהיג הפופוליסטי, לרוב אדם שמידותיו האישיות לא עולות בקנה אחד עם ערכי הדת והמשפחה, לבלוע הרבה צפרדעים בנוגע להתנהגותו. הנכונות של המנהיג הפופוליסטי לקדם את המדיניות שהם מאמינים כי היא מקרבת את המשיח עלי אדמות גוברת על היותו אפיקורס מוחלט בהשפעתה על אותם תומכים.

מדובר בקבוצות הדתיות-משיחיות, אין ספק שהן עוזרות להעצים את המסר של המנהיג הפופוליסטי, ולגייס תומכים באמצעות השפעתן הדתית. האידיאולוגיה שלהן, אשר נובעת ממקורות דתיים ומסורתיים, מוסיפה רובד של לגיטימציה לנרטיב הכללי של המנהיג.

המממנים: בדרך כלל, מיליארדרים ניאו-שמרנים ואליטות עשירות מספקים את הגיבוי הפיננסי הדרוש למנהיגים פופוליסטים. הם מממנים קמפיינים, כלי תקשורת ויוזמות אחרות התומכות באג'נדה של המנהיג. הדוגמאות הבולטות הן כמובן עיתון 'ישראל היום', שהוקם על ידי המיליארדר שלדון אדלסון כעיתון הפסדי מלכתחילה, על מנת להדהד במשך שנים את מסריו של אדם אחד בלבד – בנימין נתניהו.

הפרובוקטורים: קבוצות קיצוניות שוליות או אידיאולוגים רדיקליים תורמים לקואליציה הפופוליסטית על ידי דחיקת המעטפת ובדיקת גבולות השיח הציבורי. הם מביאים רעיונות שנויים במחלוקת למיינסטרים ועוזרים לנרמל דעות קיצוניות. בכך הם יוצרים סביבה שבה המסר של המנהיג הפופוליסטי נראה מתון ומקובל יותר.

המקורבים: כאן מדובר באנשי האליטה שממצבים עצמם כמורדים בתוך הממסד. הם מספקים פרספקטיבה ייחודית ומעניקים אמינות לנרטיב האנטי-ממסדי של המנהיג הפופוליסטי. בטענה שהם חושפים את פעולתה הפנימית של האליטה, הם מסייעים לדלק את הכעס וחוסר האמון המופנים כלפי הממסד.

השופרות והמהדהדים: כלי תקשורת ואישים המתיישרים עם סדר היום של המנהיג הפופוליסטי ממלאים תפקיד מכריע בהפצת המסר של המנהיג, עיצוב דעת הקהל והכפשת המתנגדים. אחד התפקידים המכריעים של הקבוצה הזו הוא ביצירת תיבות תהודה שבהן רק נקודת המבט של המנהיג הפופוליסטי מתחזקת, לקטב עוד יותר את הציבור ולגבש את בסיס המנהיג.

הבנת התפקידים הללו מאפשרת לנו לראות כיצד הקואליציה הפופוליסטית מתפקדת כמכלול, כאשר כל מרכיב פועל במקביל לקידום מטרותיו של המנהיג הפופוליסטי ולהבטחת אחיזתו בשלטון.

עכשיו בואו ננסה לבחון את מערכת היחסים מנקודת מבט הפוכה, ולהגיד כמה דברים על הדרכים שבהן המנהיג הפופוליסטי משרת את האינטרסים של חלקי הקואליציה השונים.

עבור הקבוצות הדתיות-משיחיות, המנהיג הפופוליסטי משמש "חמורו של משיח". כמי שמסוגל לגייס את ההמונים לטובת קידום מטרות פוליטיות שונות, המנהיג הפופוליסטי הוא מכרה זהב עבור קבוצות שמהוות ברוב המקרים מיעוט זניח בקרב הציבור. השותפות שרוקמות קבוצות דתיות שמרניות עם המנהיג הפופוליסטי היא מכפיל כוח עבורן להגברת השפעתן הפוליטית. במקרים מסוימים ניתן יהיה למצוא תחומי חפיפה בסוגיות נקודתיות של מדיניות ציבורית, אבל חשוב להבין שלא זה הסיפור שמוביל ומנחה את הקבוצות הללו. תחת ההכרה בכך שלעולם לא יצברו כוח פוליטי משמעותי בפני עצמן כדי להפוך למפלגת שלטון הקבוצות הללו למעשה 'מהמרות' על המנהיג הפופוליסטי בקרב הפוליטי על הנהגת המדינה.

עבור האליטות העשירות אותם מיליארדרים ניאו-שמרנים שמממנים את המנהיג הפופוליסט, מדובר בהשקעה לשמירת האינטרסים שלהם. על ידי יישום מדיניות נוחה ומכירת נכסי המדינה במחירי עלות לאותם מיליארדרים, המנהיג מבטיח שהאליטות הללו ימשיכו לשגשג. חלק מאותם מיליארדרים מחזיקים אמנם בעמדות אידיאולוגיות שמתכתבות עם עמדותיו של המנהיג הפופוליסט, אבל לעולם תמיכתם לא תסתכם רק בכך, אלא בתוספת של יחסי קח-תן בנוגע לנכסים ומשאבים ציבוריים, או לרגולציה הנוגעת לאינטרסים הכלכליים שלהם.

לקבוצות השוליים הקיצוניות והגזעניות, המנהיג הפופוליסטי מעניק לגיטימציה על ידי שילובן אל תוך המיינסטרים הפוליטי. השותפות עמו מאפשרת להן להשיג נראות והשפעה, לקדם את האג'נדות שלהן ולנרמל את האידיאולוגיות שלהן.

לסיכום, הפופוליזם הוא תופעה שעל מנת להבין אותה לעומקה יש לפרק אותה לגורמיה השונים. לרוב, נקודת המבט מתמקדת במנהיג הפופוליסטי ובאופן שבו הוא 'סוחף' את ההמון, אך נקודת מבט זו מפספסת חלק עיקרי מן התופעה. למנהיג הפופוליסטי יש שותפים משמעותיים שמסייעים בידו להשיג את השלטון ולהיאחז בו, ולמעשה יותר נכון להסתכל על הפופוליזם כתופעה שהיא לא מנהיג אחד ויחיד בזירה, אלא קואליציה של קבוצות שונות המביאות עמן אינטרסים אשר לעתים הם חופפים ולעתים מתנגשים. מערכות היחסים בין הרכיבים השונים של קואליציית המרד נגד האליטות (קואליציית הפופוליזם), הן מערכת יחסים של תועלת הדדית ויחסים אינסטרומנטליים שבהן כל רכיב בקואליציה מצליח לקדם את האג'נדה הפרטית שלו באמצעות שילוב הכוחות הלא-טריוויאלי שאנו רואים. כאן, למעשה, טמונות גם התרופות נגד הפופוליזם.