הצפת המידע לא הפכה אותנו לחכמים יותר, רק לנחרצים וקיצוניים יותר: החיסון לקיטוב החברתי הוא צניעות אפיסטמית

מאז השחרור מהצב יצא לי לעסוק בתחומים מאוד מגוונים. חינוך, פעילות חברתית, אקדמיה, פוליטיקה, אסטרטגיה, תקשורת, עבודה מאורגנת וטכנולוגיה. בכל זאת דבר אחד משותף לכולם, הם כולם נשענים על אותו חומר גלם, מידע. אני עוסק בתקשורת אסטרטגית שכל כולה ניהול של מידע מול קהל יעד ספציפי, מלמד תאוריה פוליטית שמבקשת לעשות במידע סדר ולצקת בו משמעות, ומנהל משאים ומתנים מול מעסיק בשמם של 3,000 חברי סגל אקדמי, על בסיס מידע משפטי וכלכלי רב. בכל המקומות שבהם פעלתי אני מזהה את אותה הצפה של מידע, שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו. כך גם לגבי כל נושא חברתי או פוליטי המשפיע על סדר היום שלנו ועל האופן שבו מקבלי ההחלטות שלנו ינווטו את חיינו. בתחילת הדרך, אי שם בעשור הראשון של המילניום שלנו, הצפת המידע הזו הגיעה עם הבטחה גדולה. ההבטחה שליוותה אותה תישמע לנו על פניו מאוד הגיונית: אם לכל אדם תהיה גישה לכל הידע, בכל רגע, כולנו נקבל חברה נבונה יותר, מפוכחת יותר, ולכן גם מתונה יותר. ככל שאדם יידע יותר, כך יבין עד כמה המציאות היא מורכבת. ככל שנהיה חשופים יותר למורכבות של סוגיות, לנתונים שמאששים עמדות שונות וגם לכאלה שמפריכים אותן, ככה העמדות שלנו יהפכו מתונות יותר.

בפועל, זה לא מה שקרה. אנחנו חיים בעידן שבו קיבלנו את הגישה הרחבה ביותר בהיסטוריה האנושית למידע, ובאותה נשימה קיבלנו קיטוב חריף יותר, קיצוניות בטוחה מדי שאינה מתבססת על נתונים, ושיח ציבורי שבו כל צד משוכנע שהאמת כולה בידיו. הפער הזה, בין מה שהבטיחה הצפת המידע לבין מה שהיא חוללה בפועל, יהיה הנושא של הטקסט הזה. אני מבקש לטעון שהתוצאה הראויה של העידן הזה, זו שכדאי לנו לטפח באופן אקטיבי, היא תכונה שנשמעת אולי כמו חולשה אך למעשה היא העוצמה האינטלקטואלית הנחוצה ביותר כיום: צניעות אפיסטמית, היכולת להחזיק בעמדה ועדיין לדעת שאני עלול לטעות.

הפרדוקס של השפע

כדי להבין למה יותר מידע לא הפך אותנו לחכמים יותר, כדאי לחזור לתובנה בת למעלה מחצי יובל. הרבה הרבה לפני שהאינטרנט פרץ אל חיינו, הכלכלן וחתן פרס נובל הרברט סיימון ניסח בשנות ה-70 את העיקרון שמסביר את כל עידן המסכים: "עושר של מידע", הוא כתב, "יוצר עוני של קשב". כתב ותיאר במדויק את המציאות שבה אנחנו חיים. המידע הוא כבר ממש לא המשאב הנדיר ביותר. תשומת הלב האנושית היא הנדירה, ובמקום שהיא תצרוך את המידע הדרוש לה, היא זו שהמידע מציף וצורך.

הביולוגיה שלנו מאשרת את זה. זיכרון העבודה של המוח האנושי מסוגל להחזיק בו זמנית רק כמה פריטי מידע בודדים. כשכמות הקלט עולה על הגבול הזה, אנחנו נכנסים לעומס קוגניטיבי. מחקרים על עומס מידע מתעדים שוב ושוב את אותה תוצאה: כשאנחנו מוצפים בנתונים סותרים, איכות ההחלטות שלנו יורדת, לא עולה. במקום שיקול דעת מעמיק אנחנו גולשים לשיתוק, או לקיצור הדרך של החלטה אימפולסיבית המשחררת אותנו מהאי נוחות של הבחירה.

מכאן גם הקשר הישיר בין ההצפה לבין הפצת שקרים, פייק וקונספירציות. מחקר עדכני על התנהגות משתמשי רשתות חברתיות מצא שעומס מידע ותשישות דיגיטלית הם מנבאים חזקים של שיתוף מידע כוזב. ככל שאדם מוצף ועייף יותר, כך הוא מסנן פחות ומשתף יותר, בלי לבדוק. ההצפה אינה רק רעש שמסיח את הדעת. היא שוחקת באופן פעיל את מנגנוני הביקורת שלנו, ובדיוק בנקודה הזו, של מוח עמוס שמחפש קיצור דרך, נולד הביטחון המזויף.

למה שפע מייצר דווקא ביטחון

הטעות הגדולה שלנו היא שאנו נוטים לבלבל בין גישה למידע לבין הבנה. אנחנו חיים בתחושה שאם המידע נמצא במרחק חיפוש אחד, הרי שאנחנו כבר יודעים. אבל מי שקרא את כתביו של פרופ' יורם הרפז על ההבדלים בין ידיעה לבין הבנה, ועל האופן שבו מערכת החינוך בישראל מקדשת את צבירת הידע, מבין שהבנה אמיתית דורשת עיבוד, הקשר ומאמץ. גישה זמינה לכל תשובה יוצרת אשליה של הבנה שלא באמת קיימת. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מכירה את התופעה הזו היטב, ויש לה שם: אשליית עומק ההסבר.

בסדרת ניסויים קלאסית מ-2002 הראה לאון רוזנבליט מאוניברסיטת ייל ביחד עם שותפו כיצד רוב האנשים המשוכנעים שהם מבינים את מנגנון הפעולה של דברים יומיומיים כמו אסלה, רוכסן או אופניים, מאבדים את הביטחון שלהם ברגע שמבקשים מהם להסביר את המנגנון צעד אחר צעד. הם מגלים בזמן אמת שהידע שלהם היה מצומצם מכפי שחשבו. כלומר, אנחנו מחזיקים באיזשהי אשליה. לגבי דברים רבים בחיים שלנו, יש לנו תחושת הבנה שאינה נשענת על הבנה ממשית, וכל עוד לא התבקשנו להסביר אותם, האשליה מחזיקה מעמד.

וכאן מגיע הממצא שצריך להדאיג כל מי שאכפת לו מהשיח הציבורי והקיטוב הקשה שחל בו בעידן הרשתות החברתיות, לא רק בישראל אלא בכל העולם. בשנת 2013 לקח הפסיכולוג וחוקר המוח פיל פרנבך מאוניברסיטת קולורדו יחד עם עמיתיו את אותה האשליה אל הזירה הפוליטית. הוא ביקש ממשתתפים לדרג עד כמה הם בטוחים בעמדתם בסוגיות מדיניות שנויות במחלוקת, ואז ביקש מהם דבר אחד פשוט: להסביר במדויק כיצד המדיניות שהם תומכים בה אמורה לעבוד בפועל. עצם הניסיון לפרט את המנגנון ואת האופן שבו התהליכים אמורים לקרות, חשף בפניהם כמה מעט הם באמת מבינים, וכתוצאה מכך הקיצוניות שלהם פחתה והם דיווחו על עמדות מתונות יותר. הקיצוניות, מסתבר, ניזונה לא מעודף ידע אלא מהאשליה של ידע. הפער בין התחושה שאנחנו מבינים לבין ההבנה בפועל הוא בדיוק הקרקע שעליה צומחות עמדות נחרצות מדי, בתוך מציאות מורכבת מדי.

ההצפה הדיגיטלית מזינה את הפער הזה באופן שיטתי. היא מגישה לנו מסקנות, כותרות וסיסמאות, אבל כמעט אף פעם לא את המנגנון המלא שמאחוריהן. אנחנו אוספים עשרות מסקנות בלי אף הסבר אחד שלם שמחבר אותן לסיפור קוהרנטי, ומכל מסקנה כזו נוסף לנו עוד שבריר של ביטחון. כך נוצרים אזרחים המרגישים שהם בקיאים בכל נושא, מכלכלה, דרך מערכת המשפט ועד גיאופוליטיקה, בלי שהשקיעו ולו פעם אחת את המאמץ הנדרש להבנת התהליכים לעומקם.

שני מסלולי הכישלון

מול ההצפה הזו, רובנו בורחים לאחד משני מסלולים, ושניהם כישלון אפיסטמי. המסלול הראשון הוא ההסתגרות בוודאות. כשהמורכבות מציפה, מפתה למצוא בסביבתי קולות שמאשרים את מה שכבר חשבנו ולהתבצר בעמדה. כאן נכנס המושג של תיבות תהודה: אנחנו נוטים להקיף את עצמנו בסביבות שבהן העמדה שלנו חוזרת אלינו מוגברת, שוב ושוב, עד שהיא נשמעת כמו האמת המובנת מאליה היחידה.

חשוב לי לדייק כאן, כי המחקר בשנים האחרונות מציע תמונה מורכבת יותר מן הסיסמה של תיבת תהודה שנובעת אך ורק מהרשתות החברתיות. סקירות אקדמיות רחבות מצאו שתיבות התהודה נפוצות פחות ממה שנהוג לחשוב, ושההסבר הטכנולוגי הפשוט, האלגוריתם שכולא אותנו, הוא חלקי בלבד. ההסתגרות נובעת לא פחות בגלל הנטייה האנושית העתיקה של בני אדם להשתייך לקבוצה ולחפש את מי שדומה לנו, ויכולה להתרחש גם מחוץ למימד הדיגיטלי. בעידן בו העמדה הפוליטית הפכה לזהות בפני עצמה, מי שדומה לנו הוא מי שמסכים איתנו. הטכנולוגיה בהחלט מגבירה את הנטייה הזו, אבל המקור הוא נטייה אנושית בסיסית, שהאלגוריתמים וחברות הטכנולוגיה שמעצבות אותם ושולטות בהם פשוט למדו לנצל היטב. וזו דווקא בשורה, כי על נטייה שמקורה בנו אפשר לעבוד, וניתן לתעל אותה למקומות חיוביים יותר.

המסלול השני הפוך, ולא פחות מסוכן. כשהמורכבות מציפה ואי אפשר לדעת מה אמת, יש מי שמסיק שאי אפשר לדעת דבר. זו הציניות, ועליה הרחבתי בפוסט הקודם על הבחירות בעידן הבינה המלאכותית. כתבתי שם שכאשר הבוחר מגיע למסקנה שהכול אולי מזויף, הוא לא נעשה חכם יותר אלא ציני יותר, ואדם ציני קל הרבה יותר לניהול. ספקנות גורפת אולי נשמעת כמו חוכמה, אבל היא בעצם כניעה. היא פוטרת אותנו מהעבודה הקשה של שקילת ראיות וניתוח מורכב, ומשאירה אותנו פתוחים לכל מי שיציע לנו סיפור פשוט במקום המורכבות המעייפת. במקרים אחרים היא פשוט תגרום לנו לוותר על הרצון להשפיע, ולהסתגר או לברוח מהמימד הפוליטי-חברתי בחיינו. שני המסלולים, הוודאות הדוגמטית והציניות הסוחפת, הם אותה בריחה מאותה מורכבות, רק לכיוונים מנוגדים.

צניעות אפיסטמית, ולא ספקנות

הדרך השלישית, זו שאני מבקש להציע, היא צניעות אפיסטמית. חשוב להפריד אותה מיד מהציניות, כי קל לבלבל ביניהן והן למעשה הפוכות בתכלית. החוקרות קרומריי-מנקוסו ורוס, שפיתחו את הכלי המקובל למדידת התכונה, מגדירות אותה כ"מודעות לא מאיימת לכך שהשכל שלי עלול לטעות". הצניעות אינה אומרת שאי אפשר לדעת כלום, כגירסת הפוסטמודרניסטים. היא אומרת שאני יודע, אני מחזיק בעמדה ואף מוכן להגן עליה, ובו בזמן יודע גם שאני עלול לטעות, ולכן הביטחון שלי בעמדה שאחזיק צריך להיות מותאם לעוצמת הראיות, ולהשאיר אותי פתוח לשנות את עמדתי כשהראיות משתנות.

זה נשמע כמו רכרוכיות אינטלקטואלית, מעין חוסר יכולת להגיד שומדבר על שומדבר, ולכן חשוב להראות מה המחקר מגלה על האנשים שמחזיקים בתכונה הזו. אנשים בעלי צניעות אפיסטמית גבוהה מפגינים פחות קיטוב רגשי כלפי הצד השני, ונכונות גדולה יותר להתחבר ולשוחח עם מי שחושב אחרת מהם. הם מיטיבים להבחין בין מידע אמיתי למידע כוזב, ופחות חשופים לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה. וכשמאתגרים את עמדתם, הם מגיבים פחות בהתגוננות ויותר בסקרנות, מפני שאצלם האגו אינו כרוך בעמדה שהם מחזיקים. במלים אחרות, העמדה שלהם בנושא כלשהו היא רק עמדה, לא הזהות שלהם. זו אינה חולשה. זו מערכת חיסון נגד קיטוב חברתי.

וכך המעגל נסגר. אותה תכונה שהובטחה לנו עם הגעתו של עידן הצפת המידע, ושהיה נדמה הגיוני שתיווצר בעקבותיו, היא התכונה שמבחינה מחקרית הייתה מגינה עלינו מפני המחלות של ההצפה: קיטוב, קיצוניות, והיסחפות אחר שקרים וקונספירציות. למעשה, הצניעות האפיסטמית, על אף שלא התפתחה והתפשטה בעצמה לכדי תופעה חברתית רחבה כפי שעשו ההקצנה והקיטוב, היא הכלי המעשי היעיל ביותר שיש לנו לנווט במציאות עמוסה ומבולבלת. היא בדיוק מה שהעידן הזה דורש מאיתנו, גם אם אנחנו כל הזמן נדחפים אל עבר הכיוון ההפוך.

צניעות כתשתית אזרחית

אם אנחנו מסכימים שצניעות אפיסטמית היא כוח מרסן ומחסן מול תופעות חברתיות כמו קיטוב והקצנה, אז נשאלת השאלה איך מטפחים אותה, ברמת הפרט וברמת החברה. הבשורה היא שמדובר בהרגל שאפשר לאמץ, לא בתכונה מולדת. הניסוי של פרנבך למשל מצביע על תרגיל פשוט ויעיל להפליא: לפני שאדם נוקט עמדה נחרצת, עליו לנסות להסביר לעצמו, צעד אחר צעד, איך הדבר שהוא או היא בטוחים בו אמור לעבוד בפועל. אם הוא מגלה שאינו יכול, זו לא בושה אלא נקודת פתיחה. עצם השאלה "איך זה באמת עובד" היא התרופה הישירה לאשליית ההבנה.

עכשיו נעשה תרגיל בדמיון מודרך. נניח שבתור חברה אנחנו מכירים בכך שתופעת הקיטוב פוגעת בנו. נניח שאפילו הפוליטיקאים שמרוויחים מכך בטווח הזמן הקצר, מזהים את הסכנות הטמונות בטווח הארוך. ונניח, שבתוכנית הלימודים של מערכת החינוך אנחנו מטמיעים את השאיפה לייצר צניעות אפיסטמית בריאה. איך זה ייראה? למשל, התרגיל שאותו הדגמנו בדיוק עכשיו, יכול להפוך לשיעור שבועי קבוע בחטיבת הביניים והתיכון, שבו התלמידים מקבלים סוגיה, מביעים עמדה, ואז נדרשים להסביר ולכתוב לעצמם, צעד אחר צעד, איך בדיוק העמדה שלהם מובילה לתוצאה הרצויה.

מערכת החינוך בהחלט יכולה, אם תרצה, להזריק את החיסון החברתי הזה לתודעת התלמידים, בעזרת כמה מסרים פשוטים: "אפשר להחזיק בעמדות נחרצות אך תמיד להיות מוכנים לעדכן אותן", למשל, או "העמדה שלי בנושא מסוים היא רק עמדה, נכונה לעת הזו, ואיננה נגזרת או קובעת של הזהות שלי". יותר נכון לראות באמירה "שיניתי את דעתי" סימן של למידה ולא של חולשה. היא יכולה גם ללמד אותם לעצור לפני שיתוף תוכן במרחב הדיגיטלי ולשאול מה איכות הראיות שהתוכן הזה נותן בידי. כל אלה נשמעים מובנים מאליהם, אבל הם בדיוק ההפך מהתמריצים שהמרחב הדיגיטלי מתגמל, שמעדיף את הנחרצות, המהירות והוודאות, ואם מערכת החינוך לא מתייצבת כדי לטפח את הצניעות האפיסטמית, כוחן של הרשתות בעידן הפוסט-אמת הוכיח את עצמו כעוצמתי וסוחף מדי.

וכאן אני חוזר למה שמלווה אותי שנים, האמונה שחשיבה ביקורתית וחינוך אינם מותרות אלא תשתית אזרחית של ממש. בפוסט הקודם טענתי שהאזרח שלמד לעצור, לשאול ולבדוק הוא חומת ההגנה החזקה ביותר של הדמוקרטיה מול גל המידע המעוצב. הצניעות האפיסטמית היא הנדבך העמוק יותר של אותה חומה. אזרח שמסוגל להחזיק במורכבות בלי לקרוס לוודאות מזויפת ובלי לברוח לציניות הוא אזרח בוגר, וחברה שמגדלת אזרחים כאלה, בבית הספר ובשיח הציבורי, בונה לעצמה חוסן שאי אפשר לקנות בשום טכנולוגיה.

המורכבות של המציאות היא לא תקלה שצריך לברוח ממנה אל סיפור פשוט. הצפת המידע תמשיך ותישאר איתנו, והשאלה היחידה שנותרת פתוחה היא איזה סוג של תודעה היא תעצב בנו, והאם יהיה לנו את הכוח החברתי המספק כדי להתנגד לכוחות הסחף של עידן הקיטוב. אני בוחר להאמין שאפשר לעשות את זה אם נטפח את האזרח הצנוע, זה שיודע שאינו יודע הכול ורואה בידיעה הזו לא חולשה אלא התחלה של מחשבה אמיתית. בעולם שבו כולם בטוחים ונחרצים, היכולת לומר "אני עדיין בודק" היא כנראה הצורה הגבוהה ביותר של אינטליגנציה.