הבחירות הראשונות בעידן הבינה המלאכותית: הקרב שמוכרע לפני הקלפי

במשך שנים אני נמצא בחמ"לים ומטות של קמפיינים פוליטיים וציבוריים, בבחירות ארציות ומקומיות, בגופים כמו ההסתדרות ובמערכות פריימריז של מפלגות. למדתי מקרוב איך נבנה מסר, איך בודקים אותו מול קהל, ואיך מכוונים אותו אל מי שצריך לשמוע אותו. תמיד התקיים בעבודה הזו מתח בריא בין שכנוע לבין מניפולציה, ותמיד ריסן אותה אילוץ אחד פשוט: ייצור של שקר משכנע עולה זמן, כסף ואנשים. לקראת הבחירות הקרובות, הראשונות בישראל שמתנהלות בעידן הבינה המלאכותית, האילוץ הזה כמעט נעלם. ומהרגע שמחיר הזיוף צונח לאפס, מי שמשלם את החשבון הוא האמון הציבורי שעליו נשענת כל הדמוקרטיה.

אני כותב את השורות האלה לא כאזעקה אלא כניסיון להסביר מנגנון, מפני שאני מאמין שההגנה הראשונה של דמוקרטיה מפני מניפולציה היא ההבנה כיצד המניפולציה פועלת. הנבל בסיפור הזה אינו הבוחר שנחשף לתוכן מעוצב, אלא המכונה שמייצרת אותו והאינטרס שמפעיל אותה. בוחר שמבין מה מנסים לעשות לו כבר חצי מחוסן, וזו בדיוק המטרה של הטקסט הזה.

מה באמת חדש כאן

שקרים בפוליטיקה עתיקים כמעט כמו הפוליטיקה עצמה. תעמולה, הגזמה והכפשה ליוו כל מערכת בחירות שהכרנו, ולכן חשוב לדייק מה בדיוק השתנה. החידוש אינו עצם השקר, אלא שלושה דברים אחרים שפועלים יחד: העלות, ההיקף, וההתאמה האישית.

בעבר, כדי להפיק סרטון משכנע שמכפיש יריב פוליטי, נדרשו אולפן, שחקנים ותקציב. היום מספיקה הנחיה אחת למודל בינה מלאכותית כדי לייצר קול, פנים וסיטואציה שנראים אותנטיים לחלוטין. מה שהיה פעם מבצע יקר הפך לפעולה של דקות, וזמין כמעט לכל אחד.

מהרגע שהעלות מתאפסת, הכמות מתפוצצת. אפשר לייצר עשרות גרסאות של אותו מסר, כך שמערכות הזיהוי האוטומטיות מתקשות לזהות פעולה מתואמת, וכל גרסה נראית כמו עוד קול אורגני אחד מיני רבים. ההיקף עצמו הופך לכלי, מפני שמרחב ציבורי מוצף קשה הרבה יותר לניטור ולהפרכה.

החידוש השלישי הוא העמוק ביותר. הקמפיין הקלאסי דיבר אל ההמון בתשדיר אחד ואחיד. הקמפיינים בעידן שלנו לומדים מה מפחיד אותך באופן אישי, מה מכעיס אותך ומה מפיח בך תקווה, ובונים לכל אדם את החכה הרגשית הפרטית שלו. זו כבר לא תעמולה רחבה. זו לחישה אישית, מכוונת, שנשמעת כאילו מישהו באמת מכיר אותך. היא נלחשת אליך על ידי הפיד באינסטגרם, בטוויטר, בפייסבוק או בטיקטוק, ולאחר שמנהלי סושיאל ממולחים עשו פילוח מעמיק על בסיס כל הדאטה שהם יכולים לשים עליו את היד, כדי לוודא שהמאפיינים שהם מכירים לגביך מתאימים בדיוק למסר שהם מעבירים. ובצורה הזו ההגנות שלנו תמיד נמוכות יותר. שלושת השינויים האלה יחד אינם רק שיפור הדרגתי של התעמולה הישנה, מדובר במערכת חדשה לגמרי שצריך ללמוד מאפס.

האתגר המבני במאבק נגד הפייק

הדוגמה הישראלית כבר כאן, והיא אינה תיאורטית. תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה תיעדה כיצד תמונה מזויפת של נפתלי בנט ויאיר לפיד הופצה בינואר השנה דרך חשבונות רשמיים, נדדה במהירות מהרשת הפתוחה אל הקבוצות הסגורות בוואטסאפ ובטלגרם, וזכתה להתייחסות ציבורית רק למחרת. החלטת יושב ראש ועדת הבחירות להסיר אותה ניתנה כעבור שלושה שבועות. שלושה שבועות הם נצח בזמן בחירות, ועד שהמערכת המוסדית התעוררה הזיוף כבר עשה את שלו.

זו הבעיה המבנית במלוא חריפותה. תוכן נע במהירות האור, ואילו התיקון נע במהירות של בירוקרטיה. ההכחשה לעולם אינה מדביקה את השקר, גם כשהיא צודקת לחלוטין, פשוט מפני שהיא מגיעה מאוחר מדי ואל קהל קטן יותר. ובקבוצה סגורה בוואטסאפ אין בכלל מי שיפרסם הכחשה, כך שהתוכן ממשיך לחיות שם הרבה אחרי שהרשת הפתוחה כבר שכחה ממנו.

חשוב להבין שאין כאן תקלה נקודתית אלא שיטה. כשהמרחב מוצף בעשרות גרסאות של מסר, חלקן אמינות יותר וחלקן פחות, כולנו מאבדים בהדרגה את היכולת למיין. איננו נחשפים לשקר אחד גדול שאפשר להתמודד איתו, אלא לערפל סמיך של חצאי אמיתות ששוחק את שיקול הדעת. וכאן בדיוק טמונה המטרה האמיתית של חלק גדול מהמהלך הזה.

כשהספק עצמו הוא הנשק

אנחנו נוטים להניח שכל פיסת תעמולה מנסה לשכנע אותנו כיצד להצביע. אבל לעיתים קרובות המטרה אחרת לגמרי, והיא לשחוק את עצם הביטחון שלנו ביכולת להבחין בין אמת לשקר. שוורץ אלטשולר מתארת את הצפת המרחב בתכנים ברמות אמינות שונות כניסוי מתמשך, שבוחן עד כמה הציבור מסוגל לזהות זיוף ועד כמה הוא בטוח בעצמו.

כשהבוחר מגיע למסקנה שאי אפשר לדעת דבר, שהכול אולי מזויף ואולי לא, הוא אינו נעשה חכם יותר אלא ציני יותר, ואדם ציני קל הרבה יותר לניהול. דמוקרטיה אינה קורסת רק כשמשקרים לאזרחים, אלא גם כשמשכנעים אותם שאין בכלל אמת שאפשר לאחוז בה. אובדן האמון בעצם קיומה של עובדה הוא הנזק העמוק ביותר, מפני שהוא שומט את הקרקע מתחת לכל ויכוח ציבורי הגון.

לזה מצטרפים שני כלים שמשנים את כללי המשחק. הראשון הוא הדיפ-פייק. בסלובקיה, יומיים לפני הבחירות ב-2023, הופץ קובץ קול מזויף של מועמד מוביל, בתזמון שלא הותיר זמן להפרכה לפני יום ההצבעה. בישראל ראינו בפברואר השנה מקבץ של זיופי בינה מלאכותית סביב הלחימה מול איראן, שטשטשו את הגבול בין תיעוד אמיתי לבין הדמיה.

הכלי השני, החדש והמטריד עוד יותר, הוא הצ'אטבוט. מחקרים בשנתיים האחרונות מצאו ששיחה אחת קצרה עם מודל שפה יכולה להזיז עמדות פוליטיות באופן מובהק, לעיתים ביעילות גבוהה מזו של נואם אנושי. ככל שהשימוש בצ'אטבוטים בישראל גדל, נפתח מרחב השפעה אינטימי שאיש אינו מפקח עליו, שבו ההשפעה אינה מגיעה כתשדיר חיצוני שקל לזהות, אלא מתוך שיחה שמרגישה כמו עצה של ידיד. זהו אולי שדה הקרב התודעתי הבא, והוא שקוף לחלוטין לעין הרגולטור.

החוק שעדיין מדבר בשפה של פעם

מול כל זה, מערכת הכללים שלנו תקועה במאה הקודמת. חוק הבחירות מ-1959 הוא הבסיס שעליו אנחנו נשענים, והוא פשוט לא נכתב לעולם הזה. הוא אינו אוסר שימוש בשקר בתעמולת בחירות, וליושב ראש ועדת הבחירות אין סמכות של ממש למנוע שימוש בבינה מלאכותית או לפקח על קמפיינים שמופעלים מחוץ למפלגות. החוק עוד עסוק בקללות ובקמעות של פעם, בעוד הנשק האמיתי של 2026 הוא דיפ-פייק ומיקרו-טרגוט.

אני אומר את זה גם כמי שעובד עם הכלים האלה יום יום. אני בונה בעצמי מערכות בינה מלאכותית, ואני מאמין בערך העצום שלהן. דווקא משום כך אני יודע שהטכנולוגיה אינה טובה ואינה רעה מיסודה, היא משמשת בתור מגבר. היא מגדילה את היכולת של מי שמחזיק בה, בין אם כוונותיו לטובה ובין אם לרעה, וזו בדיוק הסיבה שאסור להשאיר אותה בלי כללים.

רגולציה נחוצה, ומדינות נבונות כבר מחייבות סימון של תוכן שיוצר במכונה ושקיפות במימון קמפיינים דיגיטליים. אבל צריך לומר את האמת בלי לייפות אותה: הרגולציה תמיד תפגר אחרי הטכנולוגיה. עד שיתקבל חוק, כבר יהיה דור חדש של כלים שעוקף אותו. לכן מסוכן להישען על החקיקה כקו הגנה יחיד. זה לא אומר שהרגולציה מיותרת. ממש לא. זה רק אומר שהיא צריכה להיות נדבך אחד מתוך מערך רחב יותר.

ההגנה האמיתית היא אזרחים ביקורתיים

אם הרגולציה תמיד מאחרת, ההגנה היציבה היחידה היא הבוחר עצמו. וכאן אני חוזר למה שמלווה אותי שנים, האמונה שחינוך וחשיבה ביקורתית אינם מותרות אלא תשתית אזרחית של ממש, בדיוק כמו כבישים או רשת חשמל. חברה משקיעה בתשתיות שמחזיקות אותה, והיכולת של אזרח להבחין בין מידע אמין למניפולציה היא אחת התשתיות הקריטיות ביותר בעידן הזה.

אזרח שלמד לעצור רגע לפני שיתוף, לשאול מי מרוויח מהמסר הזה, לבדוק מקור שני ולזהות מתי מנסים לדגדג לו את הרגש, הוא חומת ההגנה החזקה ביותר שיש לדמוקרטיה. את החומה הזו לא בונים בחודש שלפני הבחירות, אלא לאורך שנים, בבית הספר ובשיח הציבורי. זו עבודה אזרחית סבלנית, והיא מתחילה הרבה לפני הקמפיין.

לצד האזרח דרושים עוגנים שאפשר לסמוך עליהם. כאן נכנס תפקידה של תקשורת ציבורית עצמאית וחזקה, מקור שהציבור יכול לפנות אליו כשהוא מבקש לדעת אם משהו אמיתי. דווקא בשנה שבה נשמעים קולות לצמצם את עצמאותה של התקשורת הציבורית, חשוב לזכור שגוף תקשורת מהימן אינו מותרות בעידן הזיופים, הוא תנאי לקיומו של מרחב ציבורי שפוי. עיתונות חוקרת, בדיקת עובדות ושקיפות הן מערכת החיסון של הדמוקרטיה, ויש לשמור עליהן דווקא כשנוח לפגוע בהן.

הבחירות הקרובות יהיו מבחן. לא רק מבחן פוליטי בין מחנות, אלא מבחן לחוסן של החברה הישראלית מול גל המידע המעוצב שינחת עליה. אני בוחר להיות אופטימי זהיר, מפני שאותה טכנולוגיה שמאיימת עלינו היא גם הטכנולוגיה שיכולה לשרת אותנו, אם נבחר להשתמש בה בתבונה ואם נשקיע באזרח שיודע לחשוב בעצמו. בסופו של דבר, הקול שנכנס לקלפי צריך להיות הקול שלך, אחרי שחשבת, ולא הד של לחישה שמישהו תכנת עבורך הרבה לפני שהגעת לשם.