המחירים עולים - ומה עם ההכנסה הפנויה?

בשנת 2014 הייתי סטודנט עני מרוד, עבדתי בשני חצאי משרות במגזר השלישי בשכר שבקושי הספיק לתשלום שכר לימוד ושכר דירה (בשכונת הדר בחיפה, עם מחירי שכירות ברצפה. ועדיין.) כדי להחזיק ראש מעל המים הייתי מצטמצם בכל יתר ההוצאות. נאמר זאת כך - המקרר אף פעם לא היה מפוצץ. אם הייתי מגלה פתאום שמחירי המזון עלו בצורה דרמטית, הוא אולי לא היה נשאר ריק, אבל בתוכו הייתם מוצאים רק מוצרי בסיס כמו לחם אחיד לבן, חלב וביצים. אתם יודעים, מוצרים במחיר מפוקח.

למה אני מספר את כל זה? בין היתר, כי בחדשות השבוע האחרון כולנו ראינו את רשתות השיווק נמצאות על המוקד עקב חשדות לתיאום מחירים ועקב החזקת אתרי מכירה אונליין במחירים שונים עבור אוכלוסיות שונות. מנכ"לי רשתות השיווק יטענו מצידם שלא רק בישראל מחירים מזנקים. ואכן, ארגון המזון העולמי, ה-FAO, עדכן לאחרונה כי בשנה החולפת עלו מחירי המזון בעולם בלמעלה מ-30%. מדובר בשיא מחירים של עשור, שמתחבר היטב לעליות המחירים בארה"ב, שם מדד המחירים לצרכן עלה ב-6.2% בין אוקטובר 2020 לאוקטובר 2021. לגל עליות המחירים הזה יש שם נוסף, גדול ומפחיד – אינפלציה.

לרוב, נהוג לדבר על אינפלציה כעל אירוע מאקרו כלכלי שדורש את ההתערבות של השחקנים המדינתיים הגדולים – משרד אוצר, בנק מרכזי – בייצוב ערך המטבע, ריסון המחירים או גם וגם. וזו לא טעות מוחלטת, אבל זו בהחלט טעות אופטית לראות את עליות המחירים רק דרך הפריזמה המאקרו כלכלית. אינפלציה ללא גידול משמעותי בהכנסות של משקי הבית היא אירוע שכידוע לכולם משפיע ישירות על האזרח, ובפרט על בעלי ההכנסות הנמוכות. אם נבחן את האירוע מנקודת מבטו של משק הבית האמריקאי נראה, שמשפחה שההכנסה שלה נותרה באותה הרמה בין התקופה הנתונה בשנה שעברה לבין היום, המשמעות של האינפלציה מבחינתה היא שהמשפחה יכולה לרכוש עם אותה ההכנסה, 6.2% פחות מוצרים ושירותים. קצת פחות אוכל, אולי פחות חיתולים, אולי לוותר על חוג לאחד הילדים, כל משפחה והפחות שלה. עליות המחירים, לכן, הן בעלות השפעה מיידית על ציבור גדול של אזרחים רגילים, עובדים.

האינפלציה היא, כאמור, מילה אחרת לעליה כללית במחירים של מוצרים ושירותים במשק. ולמה היא מתרחשת בימים אלה? הכותרות בעיתונות הכלכלית מדברות על עלויות השינוע והייבוא, על המחסור בעובדים, על הבצורת בטאיוואן שפוגעת בייצור השבבים לכל המוצרים האלקטרוניים ובכך מצמצמת את ייצורם ומייקרת את מחירם. מה לא הסבירו לנו הכלכלנים והכותרות? את העובדה הפשוטה והמובנת מאליה שבכל בית עסק, משרד, מסעדה או מי שמספק למסעדה את חומרי הגלם, סופרמרקט או מפעל ייצור, יושבת קבוצה מצומצמת של מנהלים עם הבעלים של העסק, ומחליטה מה יהיה המחיר של המוצר – בין אם זו חולצה, ארוחה, בקבוק שמפו, קילוגרם עגבניות או שעת ייעוץ של עורך דין. בסופו של יום, בעלי העסק ומנהליו הם שמחליטים על המחיר, וגם בהנחה שאין תיאום יזום בין כל הצדדים, כשרבים מהם מחליטים להעלות מחירים כדי להרוויח עוד כמה שקלים (ולפעמים אגורות) על כל מוצר או שירות, מתקיימת התופעה בעלת השם המפחיד – אינפלציה. במילים אחרות – מחירים לא עולים כתופעת טבע, הם עולים כי אנשים מסוימים החליטו שבתקופה הזו הם רוצים למכור את המוצר או השירות שהם נותנים במחיר יותר יקר, גם אם יכלו לצמצם את שורת הרווח ובכך לספוג באופן זמני את עליות מחירי הייצור ושרשרת האספקה במקום הציבור. בכל השיח הציבורי סביב יוקר המחייה נשכחה העובדה שהפדיון של העסקים בישראל בענף המסחר והשירותים – קפץ למעלה בחדות. כלומר ההכנסות שלהם ממכירות עלו. כשההכנסות ממכירות עולות אנחנו יכולים להניח (לעולם לא נדע בודאות, אבל זו הנחה סבירה) שאין מחסור במוצרים ושירותים, לפחות לא ברמה המצרפית בכלל הענף. ובמילים אחרות, למרות הסיפור שסיפרו לנו בחודשים האחרונים, המחירים לא עלו בגלל בעיות צד ההיצע, או לכל הפחות זו אינה הסיבה היחידה. המחירים עלו כי צד הביקוש נסק. למה נסק? אפשר להניח שפתרונות ה"צ'ק לכל משק בית" בתוספת הנטייה החברתית שלנו לצרוך עוד כפורקן לאחר תקופה קשה של סגרים הניעו גל משמעותי של ביקושים שלא היינו בתקופה של 'עסקים כרגיל'. את הביקושים האלה בחרו בעלי העסקים לנצל והעלו מחירים.

מה מניע אותם לכך? זה קל, אותה מוטיבציה שמניעה כל עסק בשיטה הכלכלית שאנחנו חיים בה – להרוויח את מקסימום הרווחים האפשרי בזמן נתון. זו לא האשמה – ככה זה עובד פשוט. כל בוגר מנהל עסקים או בעל עסק יודע שמשימתו היא למקסם רווח, ובמסגרת מערכת קבלת ההחלטות העסקית זו תהיה המוטיבציה העיקרית. השיקולים לגבי מה קורה למשק באופן כללי בכלל לא עולים על דעתם, ובצדק – זה לא מתפקידם. השיקולים לגבי המשפחה הממוצעת שתוכל לצרוך פחות מוצרים ושירותים, גם הם לא עולים על דעתם, כל עוד אין כאן פגיעה ברווחים של העסק.

האם רשתות השיווק צריכות עכשיו להפסיק לנסות למקסם רווחים ולהתחיל לחשב במסגרת מדיניות המחירים שלהן גם את טובת הכלל? הייתי רוצה לומר שכן, אבל זה לא יקרה. בין אם עליות המחירים נובעות מסיבות אובייקטיביות לחלוטין ובין אם הן נובעות מתאוות בצע של בעלי רשתות השיווק, דבר אחד אנחנו שוכחים. עליות מחירים הן רק צד אחד בלבד של מה שנהוג אצלנו לכנות יוקר המחיה. ליוקר המחיה שממנו סובלים אזרחי ישראל יש שני צדדים במשוואה, צד ההכנסה וצד ההוצאה. מסיבות שאולי יפורטו במאמר אחר, הכותרות בישראל נוהגות להתמקד בצד ההוצאה בלבד. כלומר רק כמה עולה לנו למלא את עגלת הקניות, אבל לא כמה אנחנו מרוויחים כדי שנוכל למלא אותה. הגיעה העת להוסיף למשוואת "יוקר המחיה" את מה שלא נהוג לדבר עליו – השכר שלנו, אזרחים עובדים. כשמסתכלים על חלוקת ההכנסות במשק ב-20 השנים האחרונות, חלקם של העובדים השכירים ירד בכ-10%, בזמן שהתוצר בין 2005 ל-2020 צמח בכמעט 65%. המגמה ברורה. לעובדים השכירים בישראל יש פחות ופחות הכנסה פנויה ביחס לגידול בתוצר, וזו מגמה שאינה בת קיימא לאורך זמן. היא מובילה להחמרת אי-השוויון ולתופעות הלוואי שמגיעות עימה – פילוג חברתי ופירוק תחושת שותפות הגורל של הישראלים.