אקדמיה במשבר: הקרב על ביטחון תעסוקתי ועתיד הסגל הזוטר

המאבק על שכר וביטחון תעסוקתי של הסגל הזוטר באקדמיה הישראלית הוא לא רק עניין של כסף – הוא מאבק על כבוד, יציבות, ועתיד המחקר וההוראה בארץ. מול אדישות שמסרבת לראות את המצוקה היומיומית של אנשי הסגל, אנחנו עומדים על כך שבלי שינוי משמעותי, ישראל תפסיד דור שלם של חוקרים מבריקים – והחברה כולה תשלם את המחיר.

---

אתמול יצאתי מישיבת משא ומתן נוספת עם נציגי ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות) ונציגי משרד האוצר, והלב כבד. כנציג ארגון מו"ח (מורים וחוקרים באוניברסיטה העברית), אני חלק מההרכב שמייצג את הסגל הזוטר באוניברסיטאות המחקר במו"מ שלהם על שיפור שכר וביטחון תעסוקתי, ואני בתחושות של תסכול עמוק ואכזבה. התחושה היא שאנחנו מדברים אל קיר אטום שלא מבין עד כמה ביטחון תעסוקתי הוא מפתח לשגשוג של אנשים ושל ארגונים.

בכל פעם שאנחנו מנסים להסביר את המצוקה האמיתית של חברי הסגל הזוטר, נתקלים באותה אדישות. הם אומרים לנו 'קחו כסף' (לא הרבה, אל תתבלבלו) ופשוט רוצים להוריד אותנו מהגב שלהם, בלי להבין שיש כאן צורך עמוק בשינוי. הם לא רואים את הלילות הארוכים של בדיקת תרגילים ועבודות, את העבודה הנוספת שחברי סגל זוטר נאלצים לקחת כדי לסגור את החודש, את החלומות האקדמיים שנדחקים הצידה בגלל המציאות הכלכלית ואת החשש המתמיד מכך שבסמסטר הבא לא תהיה להם משרה.

זה לא רק על כסף. זה גם על הכבוד של חברי סגל הוראה כאנשי אקדמיה. זה על התשוקה למחקר וללימוד, שנשחקת אל מול קשיי היומיום. זה על תחושת היציבות הבסיסית שאדם צריך כדי להתמקד במה שהוא טוב בו, ולא בהישרדות. ובסוף, זה על העתיד של החברה הישראלית שניזוקה ממצב אנשי הסגל באקדמיה.

כל פעם שאני רואה חברי סגל מוכשרים עוזבים את האקדמיה או שוקלים רילוקיישן, אני מרגיש שאנחנו מאבדים חלק מהנשמה של המוסד האקדמי. חוסר ההבנה מצד ראשי האוניברסיטאות לגבי חומרת המצב מדאיג ומתסכל. הם לא מבינים שבלי שינוי משמעותי, אנחנו בדרך לאבד דור שלם של חוקרים מבריקים - העתיד של האקדמיה הישראלית.

חשוב לציין את מה שהוא מובן מאליו לאנשי הסגל, אבל לא תמיד מובן בחוץ. האקדמיה היא לא מגדל שן. היא הלב הפועם של החברה שלנו, מקור לידע, לחדשנות, ולצמיחה. בלעדיה, לא היינו יכולים להתהדר בסטארט-אפ ניישן, בתעשיות הביטחוניות המרשימות שלנו ובאינספור פיתוחים, פרסי נובל ועוד. 

הכל מתחיל מלהשאיר את המוכשרים ביותר כאן, אצלנו באקדמיה, ובהכשרה של הדור הסטודנטים הבא. הם לא יישארו כשהשכר מעליב, וכשחרב הפיטורים מונחת כל יום על הצוואר.

אתם הייתם נשארים?